הסיוע הממשלתי לתעסוקה חייב לגדול דרמטית

הממשלה צריכה ליישם מודל של חל"ת גמיש שיושם בהצלחה בכלכלות מפותחות בעולם בתקופת הקורונה. כמוכן עליה להגדיל את הסיוע לעסקים כדי לצמצם את היקף הפיטורים

אסף אברהמי

המשבר הכלכלי שאליו נקלעה ישראל בעקבות המלחמה פוגע במיוחד בשוק התעסוקה. לנוכח ההאטה הדרמטית בפעילות במשק, הנאמדת בכ-50% בהשוואה להיקף הפעילות הכלכלית ערב המלחמה, רבבות עובדים כבר יצאו לחופשה ללא תשלום (חל"ת). לפי המוסד לביטוח לאומי, ההיקפים הללו צפויים לגדול, ולהגיע בקרוב לכ-50 אלף עובדות ועובדים בחל"ת, והוא עלול עוד לגדול. על פניו, המשבר מזכיר את זה שחווינו בקורונה אולם הוא שונה ממנו. פוטנציאל הנזק הפעם הוא חמור יותר, ועל כן מחייב היערכות ממשלתית משמעותית יותר.

העובדים שנפגעו בקורונה נמנו אז על הקבוצות החלשות יחסית בשוק העבודה. לרוב היו אלה עובדים בשכר נמוך, עם מעט השכלה אקדמית ובגיל צעיר, דוגמת סטודנטים וצעירים. למעשה, האוכלוסיות שמראש נמנו על החוליות החלשות בכלכלה שלנו, ובהן עצמאים, נשים, חרדים וערבים, ספגו את המכה הקשה ביותר במגיפה. המצב הפעם שונה. עם יותר מ-300 אלף ישראלים שגויסו למילואים, ורבים אחרים שאינם עובדים כי מקום העבודה שלהם נסגר, או כי הם נאלצים להישאר בבית עם הילדים, או כי פונו מבתיהם – הנפגעים הכלכלית במלחמה הזו הם עובדות ועובדים הניצבים בחוד החנית של הכלכלה הישראלית. בראשם, עובדי הייטק רבים. מדובר בהבדל דרמטי בהשוואה לקורונה, שכן הפגיעה כעת היא בקטר הצמיחה של המשק ובתעשיות הנלוות אליו, ומדובר בלא פחות מאיום אסטרטגי על שוק התעסוקה ועל הכלכלה.

אמנם, הממשלה הגיבה למשבר בהשקת מתווה סיוע ואפילו הספיקה כבר לשפר אותו בעקבות ביקורת מוצדקת על כך שהמתווה המקורי לא נתן מענה מספק. לפי המתווה המעודכן, החל על עובדים שיצאו לחל"ת עד ל-30 בנובמבר, כדי להיות זכאי לדמי אבטלה יצטרך העובד לצאת לחל"ת לתקופה מינימלית של 14 ימים בלבד (במקום 30 ימים עד כה). ההקלה נובעת מכך שהדרישה ל-30 ימי חל"ת הובילה, בפועל, לניתוק יחסי עובד-מעביד ובכך פגעה באפשרות של עובדים רבים לחזור למקום העבודה וביכולת של העסקים להתאושש.

המתווה החדש אף קובע, כי תקופת האכשרה הנדרשת לצורך קבלת דמי אבטלה עקב יציאה לחל"ת תסתכם ב-6 חודשים בלבד מתוך תקופה של 18 חודשים, וזאת במקום הדרישה לעבודה במשך 12 חודשים מתוך 18 חודשים. כמו כן לא יקוזזו ימי חופשה שצברו העובדים מתוך תקופת הזכאות שלהם לדמי אבטלה במהלך החל"ת. לבסוף, עסקים שהמחזור שלם צנח בעקבות המלחמה יקבלו מהמדינה פיצוי בגובה 75% מהוצאות השכר של העובדים כך שיוכלו להמשיך ולהעסיקם, ללא חל"ת, תוך שהם עצמם נושאים רק ב-25% מהשכר.

הסיוע שמציע המתווה הוא אמנם מבורך, אך גם כעת – אחרי העדכונים והשיפורים – הוא רחוק מלהספיק. דומה, כי הממשלה טרם התעוררה וטרם הפנימה את ממדי האירוע הכלכלי והתעסוקתי שאנחנו בפתחו. כדי להתמודד בהצלחה עם אירוע בסדר גודל כזה, נדרשים צעדים מרחיקי לכת ויש ליישמם לאלתר. בקורונה ראינו כיצד הממשלה בזבזה זמן יקר בגיבוש מענה כלכלי. במלחמה אין לנו את הלוקסוס הזה.

בראש ובראשונה, על הממשלה לאפשר מודל רחב ככל הניתן של חל"ת גמיש. לפי מודל זה, המעסיקים יהיו רשאים להפחית את מספר ימי העבודה ואת אחוזי המשרה של העובדים בהתאם לצרכי העסק ולמצב המשק – וכל זאת מבלי שהדבר יוביל לניתוק יחסי העבודה בינם לבין העובדים. מדובר במודל שיושם בהצלחה בכלכלות מפותחות בעולם בתקופת הקורונה, ואימוצו בישראל ללא דיחוי הוא תנאי חשוב לצליחת המשבר.

כמו כן, על המדינה להכיר בכך שאפילו השתתפות מצדה ב-75% מעלויות השכר של עובדים שמעסיקיהם נפגעו אינה מספיקה עבור ענפי תעשייה הסובלים מקריסה מוחלטת מאז 7 באוקטובר, כגון ענף הבנייה. כדי להציל את הענפים האלה, יש להעלות עוד יותר את היקף ההשתתפות ולתמרץ בנדיבות תעסוקה בהם.

ההיסטוריה מלמדת כי מלחמות הובילו לא אחת לשינויים טקטוניים בשוקי העבודה. גם המלחמה הנוכחית עשויה לחולל טלטלה ניכרת, במיוחד אם היא תיארך שבועות וחודשים ארוכים, כפי שצופים. לכן הממשלה חייבת להתעורר ולהגדיל משמעותית את הסיוע מצידה כדי להציל את שוק התעסוקה.